החלטה בתיק עת"מ 23797-01-13

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת עתירה מנהלית. דין הבקשה להתקבל באופן חלקי. אבהיר את שיקולי עתה.

1. אמת המידה הקבועה בדין לדיון בבקשה מן הסוג שבפניי, מתמקדת בשאלה האם יש הצדקה למתן הארכה (תקנה 3(ג) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) תשס"א - 2000). אמת מידה זו גמישה יותר מזו מאמת המידה הקבועה בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, הדורשת טעם מיוחד על מנת להאריך מועד הקבוע בדין (ראו, לעניין אמת המידה החולשת על הליכים מנהליים, בפסק דינו של כב' השופט ח' מלצר בעע"מ 1330/09 דנון נ' המועצה המקומית בנימינה גבעת עדה, 27.4.11; ראו גם א' שרגא, ר' שחר "המשפט המינהלי - כרך VI סדרי הדין והראיות בבתי המשפט לעניינים מינהליים" 160 (2010)).

2. לנוכח מכלול הנתונים שבפניי, אמת מידה זו מתקיימת במקרה הנוכחי. מן החומר שבפניי עולה כי ההחלטה המנהלית החדשה נשוא הבקשה שבפניי נודעה לב"כ המבקש ביום 6.11.12. עולה גם, כי בין הצדדים תלויים ועומדים הליכים עוד משנת 2010 בנושא הנדון. הליכים אלה סבים, מטבע הדברים, על ההחלטה המנהלית הקודמת שניתנה לעניין הכביש נשוא ההתדיינות. עוד עולה מן החומר שבפניי, כי תוואי הכביש החדש על פי ההחלטה העדכנית אינו חופף את התוואי הקודם. עולה גם, כי התכניות העדכניות הנוגעות לתוואי נשוא ההחלטה הנוכחית הגיעו לידי בא כוח המבקש אך ביום 3.1.13. בהקשר זה לא למותר לציין, כי לא נסתרה טענת המבקש, כי לא נמסרה לו מבעוד מועד הודעה על ההחלטה העדכנית, ואף לא זומן לשימוע בהקשר זה. עוד עולה מן החומר, כי המשיב היה מודע, לכל אורך הדרך, לכך שהמבקש אינו משלים עם ההחלטה העדכנית (ראו פסקה 5 לתגובה שהוגשה בבית המשפט העליון, נספח ו' לבקשה, 27.11.12).

3. בשים לב לכל האמור, ביום 13.1.13, הוא מועד הגשת הבקשה, לא חלף המועד להגשת העתירה נשוא הבקשה שבפניי. אף לא התגבש שיהוי, ובכלל זה שיהוי אובייקטיבי, העשוי למנוע היעתרות לבקשה.

4. מסקנה זו אינה משתנה נוכח החלטת כב' השופטת חיות בבית המשפט העליון אשר עמדה על הצורך הדוחק בסלילת הכביש הנדון. נתתי דעתי גם לתיאור העולה מתגובת המשיב לעניין אישור תקציב והעברת הנחייה למתכנן להתחיל בביצוע העבודה בשטח. אין בשיקולים אלה, על רקע כל המפורט לעיל, כדי להצביע על שיהוי, העשוי למנוע קבלת הבקשה. לא למותר להעיר בהקשר זה, כי בתגובה שהוגשה על ידי המשיב בבית המשפט העליון ביום 27.11.12, נספח ו' לבקשה שבפניי, עמד המשיב (בפסקה 7) על כך שממילא נדרש פרק זמן לביצוע התוואי הרלוונטי, ועל כן עומדת למערער האפשרות לתקוף את ההחלטה בערכאות ולבקש בהליך זה סעד זמני מתאים.

5. בשולי הדברים אציין, כי לא נעלמה מעיני טענת המבקש, כי לא היה בידו להגיש עתירה מנהלית כל עוד ההליך הערעורי, הסב על ההחלטה המנהלית הקודמת, תלוי ועומד בבית המשפט העליון. טענה זו אני מתקשה לקבל, שכן מן החומר שבפניי עולה כי הבקשה שבפניי הוגשה, בעוד ההליך בבית המשפט העליון תלוי ועומד. יוצא, כי לשיטת המבקש עצמו אין הדבר מהווה מניעה מוחלטת מנקיטת הליך הנוגע להחלטה העדכנית.

6. מכל האמור עולה כי יש הצדקה להיעתר למבוקש. אשר למשך הארכה המבוקשת. הבקשה היא כי המועד לנקיטת ההליך יוארך עד ליום 1.3.13. בהתחשב במכלול הנתונים המפורטים לעיל, ובכלל זה המועד בו נודע למבקש על ההחלטה העדכנית; המועד בו הגיעו לידיו התכניות הנוגעות לתוואי העדכני; והצורך הציבורי בסלילת הכביש, נקבע בזה כי עתירה מנהלית תוגש עד ליום 14.2.13. בהקשר זה נתתי דעתי גם לנסיבות האישיות שפורטו, הנוגעות לבא כוח המבקש.

7. התוצאה היא, כי אני נעתר לבקשה באופן חלקי, ומורה על מתן ארכה, באופן שעתירה מנהלית תוגש לא יאוחר מיום 14.2.13. משלא עתר המבקש לחיוב בהוצאות, איני עושה צו לעניין זה.

ניתנה היום, ט"ז שבט תשע"ג, 27 ינואר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: